"סתם כי אני אוהבת אותך"

"מגיע לי מזל טוב,

אני עושה היום סיום!"

בא נכד אחד חמוד ובישר לסבתא.

סבתא התרגשה כמובן, ברכה אותו בלב חם

ולפתע שמה לב לנכד נוסף

שעמד בצד,

מבוייש.

"מה קרה מוישל'ה?"

היא שאלה, תוך שהיא ניגשת לילד ומחבקת אותו.

דמעות נקוו בזויות העיניים של מוישל'ה

"אני לא עשיתי סיום בכלל"

הוא אמר בקול נשנק.

"אולי לא עשית סיום" אמרה לו סבתא

"אבל לא רק מי שעושה סיום מרווה אותי נחת.

כל ילד וכל נכד שלי מרווים אותי בנחת.

כל אחד הוא נפלא איך שד' ברא אותו.

איך שאתה ומה שאתה, אתה עושה לי נחת ואני אוהבת אותך!"

סבתא חבקה שוב את מוישל'ה והוא נשם לרווחה, מנגב את דמעותיו.

סבתא אוהבת אותו גם אם הוא עדיין לא עשה סיום.

מוישלה החמוד הוא רק דוגמא

לעולם התחרותי בו אנו חיים

מגיל קטן מאוד הילדים, ואף המבוגרים

נמצאים בתוך סערה בלתי נגמרת של תחרות, 

של הערכה להישגים והערצה לעשיה מקסימלית.

האומדן ממנו התרגלנו להביט על בן אדם

הוא דרך משקפיים של עשיה

ולא ממבט של הוויה-

אהבה בתנאי ש..- התלויה בדבר,

ולא מזכותו הטבעית לאהבה, על עצם היותו.

השטן בדור האחרון

ייצר מצב בו ההערכה היא לעשיה, במקום להוויה.

תתנהג יפה= תקבל סוכריה

תשלב ידיים= תקבל מדבקה

פגשתי אמא צעירה שספרה קוריוז חמוד:

היא שמעה על הרעיון של עבודת האמון

והענקת אהבה ללא תנאי.

החליטה, באופן טבעי

לא לצפות לתקלות ולהשתמש ברעיון כחלק מהחיים.

באחד הימים בשובה הביתה,

(ילדיה בגילאים קטנים ממש), 

היא קוראת לחלל הבית:

 "שלוימי, יוסי, קניתי לכם ממתק מאוד מאוד טעים ומיוחד"

יוסי ושלוימי כמובן קופצים מיד לכיוונה, 

מציצים בשקיות לראות את הממתק המיוחד

"אתם יודעים למה קניתי לכם את הממתק?"

לואטת אמא בקול סודי ובעיניים מבריקות

שלוימי, ה"גדול", בן ה4, הוא כבר בחור מבין עניין 

ומתחיל לנחש:

"אההה אני יודע! כי סדרנו מאוד יפה את החדר.. "

"כי אספנו אתמול את המשחקים".

"בגלל שהצטיינו במבצע ברכות ואמנים…."

הרעיונות קופצים כמו פופקורן.

אמא מחייכת, נהנית מהרעיונות

אבל שוללת אותם אחד אחרי השני.

אחרי דקות של ניחושים בלתי נכונים

מבקש הילד: 'טוב, אמא, אז תגלי לי'

ואמא מחבקת ואומרת:

'שלוימי, יוסי, קניתי לכם פשוט כי אתם ילדים שלי, 

כי אני אוהבת אתכם ואוהבת לשמח אתכם"

שלוימי מביט על יוסי, על הרצפה, על החולצה, ושוב על אמא

משהו לא מסתדר לו

הוא התרגל כל כך שבשביל לקבל ממתק צריך סיבה למסיבה.

מה? היתכן שאמא קנתה לו סתם, כדי לשמח אותו? 

כי היא אוהבת אותו??

אכן כן. סיפור אמיתי זה

ממחיש יותר מכל את הצורה העמוקה 

בה מתחנכים ילדינו שהעשיה שלי היא אני

ואני שווה וראוי-

רק בתנאי ובזכות העשייה שלי…

אמנם בשלבי הינקות המוקדמים 

אמא אוהבת את הילד ומעניקה לו ללא תנאי.

הוא יכול לעצבן, לפלוט, לצרוח, ללכלך…

ואמא-

מנשקת.. מחבקת.. מעניקה ומנקה

באהבה, ובלי תלונות.

רק כאשר הילד גדל

פתאום מתחילות הבעיות:

אמא אומרת לאסוף 

והוא מסרב

אמא עורכת שולחן והוא מעיף

ואז אמא כועסת

ומוישל'ה מבין שהוא ראוי לאהבה 

רק אם הוא מתנהג כראוי.

אמנם, מחד, חובת האם לצ'פר על התנהגות טובה

ולעיתים להראות פנים כועסות על התנהגות שלילית

זו הדרך בה הילד מתחנך לנהוג כראוי

אך מאידך במקרים רבים זה מה שגורם לו

להיות מְרַצֶֶּה ולפתח דפוסי מחשבה והתנהגות בלתי נכונים.

נזכור בכל יום ובכל רגע

שאכן עלינו לחנך את ילדינו

וזה תפקידנו

אך עם זאת, חשוב עד מאוד

לוודא שהילד מרגיש ויודע

שאנו אוהבים אותו בכל מקרה, מעצם היותו

פשוט כי הוא ילד שלנו

כי אבא ואמא, כך טבע ד' בבריאה,

אוהבים את ילדיהם.

טוב וחשוב שנדאג להזדמנויות ביניים

בהן נדאג להעניק להם אהבה ללא תנאי

בתשורות קטנות, במילים טובות בכתב או בע"פ, 

בתשומת לב, בגילויי אהבה שנכונים לנו ולהם

וכך נבנה בתוכם אישיות שלמה מוגנת ואהובה

מה שייצור להם בעזרת ד' תשתית נכונה 

לבניין אישיותם בשלמות וביציבות, בעזרת ד'.

מנגד, חשוב להדגיש שהאהבה צריכה להיות בזרימה

ובתוך הלב

ולא באופן שהילד ייצור התניה 

שרק גילויים חיצוניים מביעים לו את האהבה.

בגישת "סוד האמון" אתם מקבלים

תשתית ברורה וכלים יסודיים

המבוססים על דברי גדולי ישראל

כיצד לבסס היטב את התשתית הנכונה בליבות ילדינו

לשדר להם אהבה ואמון

ולבנות בתוכם יסודות יציבים בס"ד

לאישיות יצוקה מחוברת ויציבה לאורך ימים.

גם אתם רוצים ילדים מחוברים?

מזמינה אתכם לקבל את המידע על הקורס הטלפוני

שכבר שינה חייהם של מאות משפחות לטובה בכתובת:

d8484099@gmail.com

אתכם בבניה ובאהבה

דרורית