מכתבים מלב אל לב

הרבנית יטל נוישטט היקרה ע"ה

שנקטפה מאתנו בלא עת

היתה הסמל בעיני לאהבה כנה לבריותיו של הקב"ה

זכיתי לשמוע ממנה

לפני כמה שנים את הסיפור המרגש הבא,

שהתפרסם גם באחד הגליונות מבית "דרשו":

היה זה יום חורפי וגשום

כשלטפיפות הגשם על החלון

הצטרפו גם נקישות עצובות על דלתה

של משפחת נוישטט

הדלת נפתחה ובפתח- אמא

אמא יהודיה מכורבלת במעיל וצעיף,

מבקשת מפלט מפני הקור שבחוץ

ומהקור שבפנים…

היא נכנסה פנימה, 

מכניסה איתה שלוליות של גשם מלוח, מיוסר, שורף.

הרב והרבנית

שזיהו כי מדובר כאן באישה שרוצה לפרוק מטען כאוב

התפנו מיד מכל עיסוקיהם

וכך ליד תנור מוסק וכוסות תה חם החלה האישה לספר:

"היום זה שנתיים, שנתיים מאותו יום"

היא אמרה, כאילו מובן מאליו במי ובמה מדובר.

"הערב ימלאו שנתיים, מהערב הראשון

בו רובי שלנו לא חזר הביתה,

בחר לעצמו מקומות אחרים לנהל את חייו"

וזה כל מה שהצליחה לומר, עד שהתייפחה בבכי נסער.

משנרגעה מעט המשיכה,

מספרת על ילד מצטיין, פרח של הבית, 

שבשלב מסוים פרק מעליו את עול המסגרת הלימודית

חיפש לעצמו עיסוקים אחרים

האוירה בבית הפכה לכאובה ומתוחה…

'הילד קמל מול עינינו ולא היה לאל ידינו להושיע…

ואז, יום אחד, הוא הלך ולא חזר.

התקשר אלינו מטלפון ציבורי

שהוא לא חוזר, טוב לו ושלא נחפש אותו…"

"מאז הוא ניתק קשר, 

לא מגיע ולא מתקשר.

הלב שלנו שסוע,

שמענו ממקורות שונים

שהוא מסתובב בארץ ובעולם.

אני מרגישה כמו שחתיכה מהלב שלי

נלקחה ממני ונשלחה אל הבלתי נודע..

הבושות כבר לא מעניינות

ה"מה יגידו" כבר לא מציק

רק נושא אחד מעניין אותנו:

רובי. רובי שלנו

ילד פרח שחמק לנו בין האצבעות,

שהחליף באר מים חיים

בבורות נשברים של צחנה וזוהמה.

אני לא עומדת ביגון הזה. מה עלי לעשות???"

הרב והרבנית האזינו ברוב קשב

לכאב הנורא שבקע מכל מילה ודמעה.

רק לאחר שהרגיעו את האם

היא שתתה משהו ונרגעה מעט

החלה הרבנית בהצעתה המפתיעה:

"כח הרגש שלנו, הוא כוח חזק ביותר,

שאיננו מודעים לעוצמתו וליכולותיו.

כרגע הרגש כלפי הבן קשה מנשוא

אחרי כל מה שעשה והנתק הנורא שגזר על עצמו…

התחושות כלפיו נעות בין זעם לאכזבה,

בין צער לתסכול מתמשך. בואי ננסה לשנות דיסקט…

אני מציעה שמהיום והלאה, 

תמצאי מדי ערב שעה רגועה לשבת עם עצמך

ותכתבי לו מכתב מרגש ומחמיא,

על הצדדים היפים שבאישיותו.

נכון זה לא קל

הרי דמותו מצטיירת דרך

החלקים הפחות נעימים,

דרך הצדדים הכאובים והקשים.

אך אפשר להיזכר בחוויות ילדות מעוררות נוסטלגיה

או במידה טובה שטרם חלפה מנפשו…"

האשה הביטה מופתעת והרבנית המשיכה:

"ואז, פשוט לכתוב לו מכתב. 

למשל 'רובי שלי, אתה נמצא רחוק,

אך אני יודעת שבתוך ליבך 

בוער זיק של געגוע להוריך, לבית בו גדלת.

הן היית ילד כה משפחתי, אהוב ואוהב

ואין ספק שזה לא עזב אותך לחלוטין…'

או לדוגמא 'רובי היקר שלי, 

אני יודעת שאתה ילד עקשן, אבל אני זוכרת את כל הפעמים 

שהעקשנות הזו הובילה אותך להצטיינות ולהישגים מפתיעים.

רובי, יש לך כוח עקשנות מבורך הטבוע בדמך,

ובוודאי כל מה שתרצה ותשאף- תצליח להשיג!"

עיניה של האישה היו פעורות בתדהמה. 

היא לא האמינה שתצליח לכתוב מכתבים כאלה

ולהביע רגשות חיוביים כלפי רובי שלה…

אך הרבנית שידלה, נתנה דוגמאות,

כיוונה והדגימה איך למצוא את נקודות האור והטוב

ולהעלות אותן על הכתב

'תכתבי לו מכתב כל יום, תחמיאי לו בחום,

באהבה כמעשה אמא לבנה יקירה וגאוותה.

את המכתבים הוא כמובן לא יקרא

ולא יקבל בכלל,

אך את זו שתקראי אותם יום יום

שוב ושוב.

ולב מרגיש לב…

תבשרו לנו בשורות טובות.."

הם נפרדו כשלאמא של רובי מצפים שעורי בית

מאתגרים במיוחד.

בערב הראשון היא פנתה זמן

כססה שעה את העפרון

ובסוף הצליחה לכתוב רק כמה מילים.

בימים הבאים המכתבים היו קצרים ומאולצים

אך היא לא ויתרה

והנה הלכו המכתבים והתארכו

היא מצאה עוד נקודות טובות ומאירות.

ו.. הרגשות הלכו והתעצמו.

זה לא עשה לה טוב,

להיפך, העוצמה של הצער והגעגוע הלכו וגדלו.

אבל היא לא אמרה נואש.

טבת- שבט- אדר- ניסן.

מעטפה חומה גדולה הלכה תפחה

עם ערימות המכתבים שבתוכה

גם בימים הטרופים של ניסן

בין נקיון לקניות וביעור החמץ

לא ויתרה האמא המסורה

על המנהג היומי.

4 חודשים של הקזת דם ודמע.

מכתבים מלב רותח של אמא

לבן שהתרחק

ליל בדיקת חמץ.

הטלפון מצלצל.

אמא מרימה כלאחר יד,

אולי קוצצת בצל תוך כדי לתבשילי הפסח.

והנה "אמא? זה רובי, אני יכול לחזור הביתה לקראת פסח??"

זהו. 9 מילים. פשוטות כביכול, כאילו מובנות מאליהן. חדות וישירות.

דמעות עלו לה בעיניים

היא ענתה 'כן, בשמחה'

פשוט כזה

כאילו הלב שלה לא מנתר בפראות.

והוא חזר הביתה

דפק בדלת

מתקבל באהבה

מספר שבחודשים האחרונים

התחיל להרגיש געגוע הביתה

ושהמקום שבו הכי אוהבים אותו באמת

זה הבית

אז אחרי שניסה פה ושם

הרגיש שאין לו מקום אחר

והוא חוזר הביתה.

רובי חזר הביתה.

בכוח האהבה שאמא שלחה לו מרחוק.

ומה איתכם?

למי אתם רוצים לשלוח אהבה מתוך ליבכם,

ככה מרחוק?

לשלוח מכתבים מהלב

ולשים אותם במעטפה

בלי לשלוח פיזית לנמען…

זה עובד באורח פלא

הנמען מרגיש את המסרים, את הרגשות

ומתקרב.

מזמינה אותכם בחום 

לנסות, כבר היום

ואם תוכלו לשתף אותי בתוצאות,

אשמח ואתרגש מאוד

בשורות טובות

ורק טוב לכולם-

דרורית

גם אתם רוצים ילדים מחוברים?

מזמינה אתכם לקבל את המידע על הקורס הטלפוני

שכבר שינה חייהם של מאות משפחות לטובה בכתובת:

8484099office@gmail.com